השיח המחודש על לידה שקטה


לידה שקטה היא אחד מהנושאים האלה, שאף אחת ואף אחד לא רוצה לדבר עליו. כי באמת, מי רוצה לדבר על לידה של תינוקות מתים?
אבל לפעמים צריך לדבר על הנושאים האלה, בעיקר מטפלים ומטפלות העוסקים בבריאות האישה, בהן נשים תופסות חלק ניכר בשגרת הטיפולים היומיומית.

נעים מאוד, אני יעל, בשנת 2010 עברתי לידה שקטה בשבוע 37+3 ימים. הגעתי למיון יולדות כי לא הרגשתי תנועות של התינוקת שלי, ולאחר מספר ניסיונות לאתר דופק, נאמר לי שאין דופק ושעליי לעבור לידה וגינאלית. לא הסכימו שאעבור לידה קיסרית. 

אני מטפלת ברפואה סינית משנת 2002, בשנתיים האחרונות אני כותבת ומדברת על לידה שקטה, ומתמקדת בנשים שעברו לידה שקטה. זה לא פשוט. הכאב הוא גדול ועמוק, העצב הוא מהותי והאובדן הוא אמיתי לגמרי.

לרוב, החברה כלל אינה מכירה בקיום של התינוק או התינוקת, ומעודדים להמשיך הלאה בלי להתעכב ולו לרגע אחד על האבל שנובע מהאובדן העמוק הזה (למשל, המשפט שנאמר לי שעה לאחר שבישרו לי שלתינוקת שלי איילת אין דופק היה: ״אל תדאגי, עוד מעט יהיה לך עוד אחד״). מהניסיון הפרטי שלי אנשים מסביב לא יודעים איך לדבר, אם בכלל...היו מצבים בהם ראיתי שכנות חוצות את הכביש לצד השני כי הן לא רצו, או יכלו להתמודד עם האישה שעברה לידה שקטה ועוברת מולן ברחוב. יש עוד אין ספור דוגמאות למצבים דומים. 

דמיינו את עצמכם ברגע כזה, בו אישה יושבת מולכם בקליניקה ומספרת לכם סיפור דומה לשלי.

כיום אני מקיימת חוגי בית למטפלות ומטפלים ברפואה משלימה בנושא לידה שקטה, ובהם אני, בין השאר, מדברת על שיח מחודש סביב הנושא.
לדעתי, השיח צריך להיות כזה שמכיר בקיומו של האובדן ובקיומו של מי שנפטר. זה מרכז הסיפור בעיניי.
כדי להכיר באובדן, צריך קודם כל להכיר בחיים. זה הדבר הכי חשוב - הכרה באובדן ומקום שאפשר לדבר על כל מה שקורה בנפש (וכמובן גם בגוף).

ואיך אפשר לעשות את הדבר הזה?

אפשר למשל באמצעות משפט אחד פשוט: אני מצטערת על האובדן שלך.
כשאני שומעת את המשפט הזה, אני יודעת שמישהו מבין מה קרה לי. אני שמעתי את המשפט הזה פעם אחת אחרי לידה שקטה, מהירקן שלנו, מכל האנשים. הוא היחיד שאמר לי את זה. משפט פשוט, קצר, שמכיל הכרה בקיומה של התינוקת שלי, ומכיל הכרה בעובדה שהייתה, והיא איננה עוד. ומכיר בכך שיש אובדן משמעותי.

אני יודעת שהרבה פעמים מטפלים ומטפלות שומעים דבר כזה, ונאלמים. והם לא שואלים יותר כלום. לא מרגישים בנוח, לא רוצים ״להזכיר״, לא רוצים לחטט, לא רוצים להעציב…
פה אני ממש רוצה לומר לכם- אל דאגה.
אתם לא מזכירים לאישה שהיא איבדה את התינוק שלה. היא זוכרת את זה אתכם או בלעדיכם. ויש מצב, שהיא העלתה את הנושא כי היא רוצה מקום לדבר על זה. כי היא רוצה להוציא את זה קצת החוצה.

אז איך ניישם את השיח המחודש הזה?
באמצעות שאלות. שאלות שניתן לשאול שהן בוחנות הכרה באובדן.
אם הזכירה את זה, נשאל ״אני יכולה לשאול על הלידה השקטה?״
אם אמרה בדרך כזו או אחרת שהיא מעדיפה שלא, אז לא. אפשר להשאיר את הדלת פתוחה קצת אם רוצים ולומר ״אוקיי, אין בעיה. אם תרצי לדבר על זה פעם, אני פה״. וממשיכים.
אם אמרה כן, אז הנה כמה שאלות שלדעתי אפשר לשאול- לא חייבים את כולן, אפשר גם כמה:

איך היה ההריון?
יש שיאמרו שלידה שקטה מתרחשת החל משבוע 20, ויש שאומרים משבוע 22. איך שלא יהיה, היו שם 20-22 שבועות של הריון, ויותר. כמו במקרה שלי, 37 שבועות ו- 3 ימים. ויש גם 41 שבועות. אני חותרת לנקודה שהיה הריון. וזה בדיוק המקום להכיר בו, להכיר בזה שהיו חיים לפני שהם נגדעו.

איך התבצעה הלידה השקטה?
יש כל מיני אפשרויות כיום, וזה תלוי בשבוע שבו התרחשה הלידה השקטה. יש מקרים של לידה וגינאלית לכל דבר כמו שאני עברתי, יש מקרים של לידה קיסרית, יש מקרים של שאיבה של הרחם.
לכל אחת מהאפשרויות האלו יש השלכות. למשל, אם מדובר על קיסרי חירום או שאיבה בו הייתה הרדמה מלאה לאמא, יש סיכוי גבוה שלא הייתה פרידה ולא היה תהליך ראשוני של עיבוד הדברים.
קיסרי באפידורל- אולי כן הייתה פרידה.

לידה שקטה כמו שאני עברתי הייתה גיהנום. אבל במרחק זמן, היומיים זירוז שעברתי בחדר לידה עם בעלי איפשרו לנו זמן לעיבוד ראשוני מאוד של כל הדבר הזה שנחת עלינו משום מקום. נתן לנו זמן לדבר על קבורה, על פרידה מהתינוקת שלנו, האם אנחנו נותנים לה את השם שבחרנו לה, ונתן לנו גם זמן לבכות ביחד, ולהרגיש חרא ביחד, ולהיות עצובים ביחד. אני חושבת שיש לזמן הזה חשיבות גדולה בעיבוד הראשוני של הטראומה, גם באופן אישי, אבל גם כזוג. בעלי היה חלק מהתהליך הזה כמה שהוא רק היה יכול להיות. בחדר הלידה הציעו לי קוקטייל משובח של סמי שינה והרגעה, ולקחתי פעם אחת כי הייתי חייבת לישון ולא הצלחתי להירדם. אבל בשאר הזמן סירבתי, כי רציתי להיות עם בעלי.

הלידה שאני עברתי איפשרה לי פרידה מההריון, ומאיילת שלי.
אני ידעתי שאני רוצה לראות אותה ולהחזיק אותה ולהיפרד ממנה, לא חשבתי לרגע על אפשרות אחרת. אני יודעת שיש אפשרות אחרת, אבל זה לא התאים לי. אני ידעתי שאני רוצה לראות אותה.
ובאמת, יומיים אחרי שהתחלנו את המסע העצוב הזה, ב- 01:10 בלילה, איילת יצאה, כולה יפה, וג׳ינג׳ית, וללא רוח חיים.
מיד ביקשתי אותה. מיד קיבלתי אותה. והחזקתי אותה. שרתי לה שני שירים שרציתי תמיד לשיר לה, העלתי איתה זכרונות מההריון, הרחתי אותה, נישקתי אותה. אהבתי אותה.
אפילו נרדמתי לכמה שניות תוך כדי שהחזקתי אותה.
אלו היו 60 דקות ללא בכי, ללא כאב, ללא שברון לב. אלו היו 60 הדקות הראשונות של נחמה שחוויתי ביומיים המזעזעים האלה.
60 הדקות האלה היו משמעותיות מאוד לא רק באותם רגעים, אלא גם להמשך הדרך- עד היום, ואני בטוחה שגם בעתיד.
נשים רבות לאחר לידה שקטה כתבו לי ושוחחו איתי וסיפרו לי שהן לא נפרדו מהתינוקות שלהן וזה הטריף אותן. אני יודעת, זה יכול להיות מאוד מפחיד, מאוד קשה. אבל אני חושבת שזה חשוב להמשך מסע ההחלמה.

כל זאת, מול למשל שאיבת רחם, שהאישה מורדמת כשהיא בהריון, ומתעוררת אחרי כל תהליך השאיבה. אין פרידה, אין לראות את התינוק.
יש בזה משהו כל כך קר, בחוויה שמצריכה טיפול עם כל כך הרבה חום אנושי.

האם נפרדת מהתינוקת/תינוק שלך? אם כן- איך?
דיברנו על זה כבר בשאלה הראשונה, אבל להתעכב על זה עוד קצת- האם בחיבוק, האם במבט, האם צילמו תמונות אולי כלל לא. יש בזה ערך גבוה להמשך הדרך.
במידה ולא נפרדה אגב, אפשר בשלב מאוחר יותר לעשות כל מיני טקסי פרידה, שיכולים קצת לתת מענה לצורך בפרידה, במידה ומתעורר לאחר מכן.

האם ראית אותה/אותו?
יש שבוחרות לראות, יש שלא. יש מתחרטות, יש כאלה שלא. כל אחת והסיפור שלה.

האם יש שם?
בעיניי, יש לשם ערך גבוה. אנחנו נתנו לאיילת את השם שרצינו לתת לה. הוא שלה מבחינתנו.
הענקת שם זה עוד שלב בתהליך של הכרה שאיילת הייתה פה, ועכשיו היא לא.

האם התקיימה קבורה?
אני יודעת שיש הרבה מאוד שבוחרות ובוחרים לקבור, מקימים מצבה והולכים אחת לכמה זמן.
אנחנו לא בחרנו בדרך הזו. אני באופן אישי לא מאמינה בקברים, לא מאמינה שיש פיסת אדמה אחת שאליה אני הולכת כדי להתייחד עם מי שאבד לי.

האם עברת טיפול לאחר הלידה השקטה? איזה טיפול?
זה מאוד חשוב. זה עוזר לדעת איפה האישה נמצאת, איזה תהליכים כבר עשתה, מה עוד חסר, מה עוד היא צריכה וממה צריכה עוד. מסע ההחלמה הוא תהליך, תראו אותי, 9.5 שנים אחרי, נמצאת פה ומדברת איתכם על הדבר הזה. זה חלק מהמסע שלי.

האם עברת תהליך בשיתוף עם בן/בת הזוג שלך? איך הזוגיות שלך?
יכולות להיות פה כל כך הרבה בעיות וצרות וקשיים ומשברים.
לא תמיד בני הזוג צריכים טיפול משותף, ולא תמיד שני בני הזוג זקוקים לטיפול פרטני. אני למשל הלכתי לפסיכולוג שלי ל- 3 חודשים, כי זה עוזר לי ואני מרגישה את זה בצורה חד משמעית. אבל בעלי לא הלך לטיפול, כי זה לא הסגנון שלו. ולא הלכנו לטיפול זוגי, אבל בהחלט עברנו תהליך זוגי. היינו המון ביחד, ודיברנו ובכינו ביחד, ושיתפנו בחלומות ובשתיקות, וצפינו בסרטים כל ערב… עברנו את זה ביחד.

שימו לב לא להניח הנחות פן תתבלבלו ביניכם לבין המטופלת!
זו נקודה סופר חשובה בעיניי, לא רק כדי לשמור עליכם, אלא גם כדי להבין בדיוק מה המטופלת צריכה.
למשל. חברה מטפלת שלי תמיד אמרה שמה שקרה לי זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאישה. וכך נהגה איתי.
וזה לא נכון. אני לא מרגישה שזה הדבר הכי נורא שקרה לי.
הדבר הכי נורא שהיה יכול לקרות לי כבר קרה, איבדתי את אמא שלי, משהו שפחדתי ממנו מאוד כל חיי.
לאבד תינוקת זה לא הדבר הכי נורא שקרה לי. זה בהחלט הדבר הכי עצוב שקרה לי. אבל לא הכי נורא.

בואו נדבר רגע על מה *לא* להגיד לנשים שעברו לידה שקטה:
״אל תדאגי, עוד מעט יהיה לך עוד אחד״
״לא באמת הכרת אותה״
״יאללה, מהר מהר לעשות עוד אחד״
יש גם את ״זה רק עובר, זה לא תינוק״
"אתם עוד צעירים, יהיו לכם עוד המון ילדים"

כל אלו, והוריאציות שנגזרות מהם, מקטינים את האישה ואת החוויה שלה, מעלימים את האובדן, מכבידים איפה שגם ככה כבר כבד וקשה, לא מקלים ולא עוזרים בכלום.
בבקשה אל תגידו אותם.

מוזמנים לפנות עם כל שאלה, אישית או מקצועית כאחת. 

יעל

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.